הודו, אבא, וטקס מעבר שלא יכולתי לחזות

צלצול הטלפון הגיע בדיוק כשהתיישבתי למדיטציה לפני שינה. ביקשתי טיפת רוגע מהרחוב הסואן. זה היה הערב העשירי שלי בחדרי הקטן והלח בגסטהאוס בעיר קטנה בדרום הודו. מירב אשתי היתה על הקו: "רוני, תשמע, אבא שלך לא אכל כבר ארבעה ימים... אני לא יודעת מה להגיד לך, אומרים שזה קורה לפעמים שהקשיש רוצה כבר לסיים את הסיפור..." 

למרות ששיחה מעין זאת כבר חלפה בדמיוני לא מעט פעמים בחמש שנים האחרונות, העובדה שעכשיו זה קורה טלטלה את נפשי וחנקה את גרוני: "את חושבת שאני צריך לחזור הביתה?" חודשים התכוננתי לקראת המסע הזה, כך באמת הוא עומד להסתיים? 

בזמן ההוא, אבי היה כבר לקראת יום הולדתו ה-97. בשנים האחרונות עברנו איתו שלושה אשפוזים, קריאות אין-ספור לרופאים ומגן דוד אדום, ביקורים מותחים ומדאיגים בחדרי מיון על פני הארץ.

"זה לא דומה למה שכבר קרה לו פעם?" שאלתי את מירב.

"אני לא יכולה לדעת", ענתה לי.  הרגשתי שהיא מהוססת. היא הרי ידעה יותר מכל עד כמה המסע הזה להודו היה בנפשי, "אבל אם אתה בוחר להישאר, קח בחשבון שאולי לא תראה שוב את אבא שלך בחיים." זה היה רק היום העשירי מתוך מסע של שלושים וחמישה ימים שתכננתי בקפידה. "טקס מעבר לגיל 60" כיניתי אותו.קבעתי לעצמי אוסף של התנסויות מרגשות – השתתפות בשני ריטריטים של העמקה בפילוסופיה היוגית, ייזום והנחיית פרויקט התנדבות עם קסטת ה"טמאים", שהות עם עצמי – כל מה שחשבתי שיסייע לי לציין את המעבר לתקופת חיים חדשה, תקופת הבינה של חיי. שנה שלמה שקדתי על מחקר ותפירה אישית של המסע הזה שחלמתי עליו כל כך הרבה. והנה עכשיו, דווקא עכשיו רגע לפני כל ההרפתקאות שמחכות לי, הכל מתפרק.

למה זה אני כל הזמן? זעמתי בתוכי. התפוצצתי מבפנים, למה דווקא אני זה שמטפל, שמוקפץ במקרי חירום? לעזאזל, יש לי עוד שני אחים, הוא הרי גם האבא שלהם!!?.

אבל בתוכי חשתי שהפעם זו אזעקת אמת. אבא שלי, אבא היקר והאהוב שלי, זה שעבר כל-כך הרבה דברים קשים בחייו וצמח לתת כל-כך הרבה לעולם...זה שבזכותו אני. זה שנתן לי את חיי.

עם לב כבד יצאתי לדבר עם סונדר, מנהל העמותה, הודי גבוה ונאה בן 67. איש משכיל, נוצרי אדוק ונעים הליכות. סונדר היה מי שהייתי איתו בקשר בחצי השנה האחרונה.

הוא מייד הבחין בסערת הרגשות בתוכי, "רוני", הוא הניח את ידו על הכתף שלי, "אביך זקוק לך, סע הביתה, זה הדבר החשוב ביותר". דווקא האיש הזר הזה, הרחוק כל כך מחיי ומסיפור המשפחתי שלי, דווקא הוא הפך להיות ברגע ההוא הנחמה המרגשת ביותר עבורי.

הטיסה שלי ארכה עשרים וארבע שעות עם שתי תחנות עצירה בדרך.המחשבות לא הרפו. מה מזמן לי הגורל? האם אגיע בזמן כדי לראות את אבא עוד פעם אחת בחיים?

מירב ושני ילדי- שני וגיל- פגשו אותי בשדה התעופה. נסענו ישירות לחדר במחלקה הסיעודית. בצד אחד שכבה אמא במיטתה, מאז אירוע המוחי המאסיבי שלה לפני כמעט שנה נעלמה יכולתה להבין ולתקשר. אין לי מושג מה ידעה, הרגישה, לעולם לא אדע.

אבי שכב על הגב, בצד השני של החדר, עיניו עצומות. הוא נשם בכבדות, והיה כבר ללא הכרה. מעולם לא ראיתי אותו כל-כך צנום. אולי רק בתמונה היחידה שלו לאחר השחרור מהנאצים, אחרי שיצא מן היער בו שהה יחד עם הפרטיזנים. בתמונה ההיא פניו היו רזות מאד כשמבט מבוהל ומרוחק על פניו. מה בין הבחור בתמונה ההיא וזה ששוכב מולי – גבר זקן בן תשעים ושש שהוא האבא שלי? נשקתי לו על המצח וכשדמעות ממלאות את עיני שמעתי את עצמי אומר: "אבא אני מבטיח שהסיפור שלך ושל המשפחה שלך לא יישכח לעולם. אני אספר את הסיפור- אני מבטיח".

יצאנו מהחדר. כשהגענו הביתה, הלכתי מיד לישון.

למחרת ב6:20 בבוקר הודיעו לנו שאבא נפטר.

טקס המעבר האמיתי לשלב החדש של חיי, רק החל.