העבר שלובש פנים חדשות

Ronnie Dunetz
22 באפר׳
זמן קריאה 2 דקות

בכל שנה מגיע התאריך של יום השואה. זהו טיבו של לוח שנה, מהותו של מעגל החיים שאנו חיים לפיו. הזמן מתקדם, המעגל חוזר על עצמו, אבל מידי שנה אני תוהה ביני לבין עצמי: הייתכן? האם באמת "חוזרים על עצמנו"? דווקא לי נראה שההיפך הוא הנכון: אף פעם לא חוזרים על עצמנו. תמיד מגלים את החדש מהישן.

כל שנה אני לומד דברים חדשים על דברים "כאילו ישנים". כל שנה אני נדהם ש"איך שאת זה לא ידעתי?!", ואני תוהה אם אי פעם אוכל להגיד ש"באמת הבנתי". בכל שנה הספק גדל, הצמא גדל, הידע גדל אבל... גם התחושה שכמה שאני יודע יותר אני מתוודע לכמה מעט אני יודע.

לא מזמן קראנו בהגדה בפעם המי יודע מה: "אפילו כולנו חכמים... מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר הרי זה משובח."

כולנו חכמים?

לדעת זה לא מספיק. יש את הצורך לחיבור פנימי מחודש – לסיפור, "דע מאין באת ולאן אתה הולך..."(מסכת אבות פרק ג', משנה א)

הרב קוק אמר ש"לספר" זה יותר מללמוד – זה להפוך את הידע ללב, לרגש, לתודעה חיה.

כל שנה, לקראת ערב יום השואה, אני עוצר ומתבונן שהסיפור שהיה בעבר לא נשאר בעבר אלא לובש צורות חדשות, פנים חדשות. מגלים דברים חדשים, זוויות חדשות, מבינים דברים בתוך ראייה רחבה יותר ומתוך מבט עמוק יותר.

בכל שנה בערב יום השואה הכאב והעצב חודר אבל גם התובנה והתקווה החדשה.

המחשבות רצות: המכתבים שנשארו, התמונות באלבומים, המאמרים שנכתבו, הסרט שעשיתי לעדות, הדוקטורט שכתבתי, הביקור הבלתי נשכח שנסעתי לבד לז'טל, לגור, לטייל ולכתוב בבית בעיירה- רק 250 מטר מכל מה שקרה, במשך שבוע רק חודש לפני שחרב עלינו עולמנו כאן ב 7.10.2023...